מאז ימי קדם כותבים המשוררים על אהבה: המשילו אותה לאהבת האל, החריבו בשבילה את טרויה. מהי האהבה? החוקר רוברט סטרנברג (בספרו 'החץ של קופידון') הגדיר שלושה חלקים: מחויבות אינטימיות ותשוקה, וסווג על פיהם מערכות יחסים מסוגים שונים. על אף שהוא רואה את שלושת החלקים כמובדלים ונפרדים, נראה שהם בעצם שלושה פרטים מתוך שלם אחד, שמשפיעים ופועלים הדדית זה על זה: תשוקה מביאה לאינטימיות, אינטימיות יוצרת מחויבות. מחויבות היא כר בטוח לאינטימיות, אינטימיות מאדירה ומזקקת את התשוקה, וכן הלאה.
אם ברצוננו להגדיר את האהבה, נאמר שהיא סך כל הרצונות, הרציונליים והלא רציונליים, לקשר עם מושא האהבה, כלומר, להגיד 'אני אוהב אותך' פירושו 'אני רוצה להיות איתך, ללטף את שערך, לעמוד לצידך בעתות משבר וברגעי השמחה, לשתף אותך בחיי', קיבוץ כל הרצונות דרך פריזמת עולם הרגשות – דרך עיני הלב, מכונה אהבה. כמובן לפי הגדרה זו, תוכן האהבה יהיה שונה בהתאם לתקופות השונות בהיסטוריה ובחיי האדם, סך הרצונות של איכר בן המאה השלוש עשרה, לאו דווקא כולל את האהבה הרומנטית, וספק אם סך הרצונות בקשר בין זוג קשישים כולל את התשוקה.
ביהדות כונתה האהבה 'דודים' או 'אהבה בתענוגים', ונמשלה האהבה בין איש לאישה לקשר בין האדם לאלוהיו, כך בשיר השירים, ביחזקאל בירמיהו ישעיהו והושע. התפיסה המונותאיסטית השפיעה ודחפה לכוון המונוגמיה. יעקב מתחתן על כרחו עם שתי נשים, ומכאן מתחילות הצרות של עם ישראל, לאה שנואה, וילדיה מקנאים ביוסף בן רחל, בכעסם מוכרים אותו, והתוצאה הישירה - הירידה למצרים. כמה מאות שנים לאחר מכן, התפקידים מתחלפים, שבט אפרים מקנא בשבט יהודה, הממלכה מתפצלת לשני חלקים, ומתחילה יריבות ארוכת שנים. רק בעתיד הרחוק, מבטיח הנביא, תפסק האיבה ההדדית, ביום שנמר עם גדי ירבץ. בעברית המילה לתאר את הקשר המשפחתי בין שתי נשים הנשואות לאותו בעל הוא 'צרות', מרבה נשים מרבה צרות. שלמה המלך הרבה נשים, למרות האיסור על המלך להרבות בנשים, והן הטו את לבבו לעבודה זרה. בתקופת הגאונים, תקן רבינו גרשום מאור הגולה חרם נגד נשיאת שתי נשים אפלטון מספר על מיתולוגיה מוקדמת, שגרסה כי האדם נברא מחובר בגבו לאשה, ובשלב מאוחר יותר הוא נפרד ממנה. רעיון זה מזכיר מאוד את רעיון הנסירה הקבלי, ודומה לסיפור על חוה, שנוצרת מצלעו של אדם הראשון. ההשלכה הרומנטית של מיתולוגיה זו, שכל חייו דורש ומחפש האיש את הצלע החסרה לו, את הזווג שמיועד לו מששת ימי הבריאה. למעשה בסיפור האפלטוני נוצרו שלושה מינים, והנחות מבינהם הוא גבר הדבוק בגבו לאשה. הצורה האידאלית והטהורה היא של גבר המחובר לגבר, והאהבה האפלטונית היא אינטימיות בין שני גברים, לרוב בין מבוגר לצעיר. אהבה זו היא קודם כל 'אפלטונית', כלומר מיוסדת על קשרי רעות וחיבה, ורק אחר כך גולשת גם לתחום המיני. הסיבה להעדפה זו היא ברורה, בתקופה זו, אין המשכיל היווני יכול לשוחח עם אשה נבערת על ענייני רוח ברומו של עולם, וצריך למצוא שותף שיח מבני מינו. נדמה כי ביהדות גישה מעט שונה למושג האינטימיות, לא מדובר על שיתוף ברעיונות, אלא על שיתוף בחוויות, וכאן הגבר יכול למצוא אוזן כרויה גם אצל אשה. שיר השירים, מדבר הרבה על יופי חיצוני, אך גם מתייחס לאינטימיות ולרגש החיבה 'פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי'. אין מדובר במשיכה מינית, אלא על זהות וקרבה – אחות, רעיה, תאומה.
'קופידון'. תינוק נושא קשת ומעופף זה, נולד מבגידתה של אלת היופי אפרודיטה בבעלה, הנפח הצולע הפייסטוס, עם ארס, אל המלחמה, שמן הסתם היה קצת יותר מושך ושרמנטי. האהבה והשנאה היוונית, עניין אחד להם, תשוקה חיצונית, המפלחת את הלב באכזריות, כמו חץ משוח ברעל. בתיאור אחר - 'עזה כמוות אהבה'. עדות לסבל שבאהבה, מוצאים במילה הלטינית 'passion' שלה שני מובנים : תשוקה וייסורים. העולם הנוצרי הדק את הקשר בין שני המושגים, וסבלו הארוך של ישו קשור לאהבתו את העולם, ואהבת האל אותו. נזירים נוצריים יכולים לגרום לעצמם כאבים וסבל כחלק מהעבודה הנוצרית שלהם, ויחושו בכך את הקרבה לאב ולבן.
הבדל נוסף ניתן למצוא באיסור התורני על הנדה. פעם בחדש אשה אסורה לבעלה לכמה ימים, עד שתטהר מדם טומאתה. האהבה חייבת להיות בגבולות, אי אפשר להתמסר לרגשות בצורה טוטאלית, היהודי מחויב לפרוש מאשתו פעם בכמה זמן ולא להתייחד עמה. אולי ניתן למצוא ביטוי לזה בכמה סיפורים בתנ"ך. השורש 'דבק' פירושו חיבור עז בין שני דברים, הפועל מופיע הרבה פעמים ביחס לאהבת האל "אחרי ה' אלוקיכם תלכו... אותו תעבדו ובו תדבקו". ביחס לאשה הפועל מופיע פעמים ספורות בלבד : א. בסיפור הבריאה השני "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" ב. על שכם בן חמור "ותדבק נפשו בדינה" ג. "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות... בהם דבק שלמה לאהבה". המשותף לשלושת המקרים ברור, דבקות טוטאלית שמשכיחה את תוקף העולם המוסרי – האדם שדבק באשתו עוזב את אביו ואת אמו (כנגד 'דרך הטבע' של החברה הפטריארכלית), ובסוף הסיפור הוא מגיע לחטא עץ הדעת (ועונש האשה 'הוא ימשול בך'). שכם דבק בדינה, אנס ועינה אותו, והסכים לשכוח את אמונתו ואלוהיו ולעשות ברית מילה. שלמה שוכח את דתו, ולבבו נוטה לאלוהים אחרים. הסיפור ברור, אהבה בין בעל לאשה צריכה הגבלות.
חוקרי האבולוציה ההתפתחותית טוענים שהמשיכה והאהבה מקורם בשלבים אבולוציוניים שונים. אצל זוחלים קיימת המשיכה המינית, היונקים המוקדמים פיתחו את הצורך למגע ואינטימיות כתנאי הכרחי לשרידות העובר, והיונקים המאוחרים, להם חלק מתקדם יותר במח 'high cortex', מכילים כבר מערכת של רגשות, אהבה בצורתה ה(כמעט) אנושית.
כולנו גדלנו על פי הגישה היוונית והיהודית במקביל, אהבה היא דבר הכרחי בחיים, היא סוחפת, אך אין להגרר אחריה בקלות. כולנו גם שבויים בידי כמה אמיתות בסיסיות – יש אהבה משמיים, יש אהבה ממבט ראשון, האהבה תנצח הכל, ועוד כמה משפטים יפים שמתחילים ב - "האהבה היא כמו".
-זהירות ספוילרים-
בסרט החדש של וודי אלן "מה שעובד" ("whatever works') הוא מתמודד עם התפיסות האלו, ומציע ראייה חדשה, מהפכנית מעט, של עולם הקשר בין שני אנשים. בסרט זקן יהודי גאון ונרגן בשם בוריס (לארי דיוויד), שמתאהב במלודי, נערה צעירה, דרומית וטפשה, ומערכת היחסים בינהם מתרקמת לאיטה. הסרט כופר בשלוש אמיתות :
א. האהבה נצחית – בוריס נפרד מאשתו, למרות שאלו היו נישואים מושלמים, היא היתה יפה ומשכילה כמוהו, אך טבע העולם שדברים כאלה לא שורדים. גם ההתאהבות בנערה, לא מחזיקה זמן רב, רק עד שהיא מוצאת צעיר יפה, ומעדיפה אותו. התשוקה מנצחת את האינטימיות והמחויבות.
ב. האהבה תקנית – תמו ימי העידן התמים שבהם גבר חכם ויפה אוהב אשה יפה וחכמה. להלן רשימה חלקית של הקשרים שהסרט מתאר : זקן מכוער וגאון עם צעירה יפה וטפשה; פיזיקאי משכיל ומגדת עתידות; אשה ושני מאהבים; חוואי טקסני וידיד הומו; בסוף הסרט תמונה קבוצתית של כל הקבוצה, יש שם זוג אחד 'נורמלי', אך מקורו בבגידה אכזרית.
ג. האהבה משמים – הנקודה העיקרית שמוצגת בסרט היא שהכל מקרי בחיים. אין רשימת זוגות בשמיים, יש רק היכרות מקרית - אקראית, התלויה באלף סיבות וגורמים, ללא יכולת ניבוי וחיזוי. בסוף הסרט בוריס קופץ מהחלון ונופל על אסטרולוגית וכתוצאה מהמפגש המוזר הזה הם מתחילים לצאת ביחד – מה הסיכוי שזה יקרה? אפס, אבל 'what ever works'! אתמול ראיתי את אשתי, או אולי מישהי שיכולה להיות, הכל נראה מתאים, אבל לא נגשתי אליה, הדלתות הסתובבו, וזהו, מהלך החיים השתנה. אם הייתי מאמין באהבה מהשמיים הייתי אולי רגוע, אבל לפי וודי אלן, פספסתי את ההזדמנות וזהו!
אסיים בדבר תורה לשבע ברכות : נהוג לצטט את המשפט 'ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת ...' הסיום המדויק הוא 'בת פלוני לפלוני'. הגבר עכשיו נולד, איך ניתן לשדך לו אשה שעוד לא קיימת כלל בעולם? התשובה היא שהיא לא חשובה כל כך, מי שחשוב הוא אביה, היא סך הכל 'הבת של פלוני', אך השידוך המתאים משמיים הוא בין התינוק שנולד, שאופיו יהיה כך וכך, ולו מתאימה בדיוק משפחת פלוני. לא כל כך משנה אם זו רחל או לאה או בת אחרת, העיקר שהיא ממשפחה טובה.
פורסם לראשונה בבלוג שלי
בקרו בבלוג שלי
